סיעוד לניצולי שואה: מה מגיע ואיך מקבלים את העזרה בפועל

לפעמים משפחה מגלה כמעט במקרה שההורה זכאי לעזרה נוספת.

כבר יש מטפלת שמגיעה דרך ביטוח לאומי, כולם התרגלו להסתדר במסגרת השעות הקיימת, ואז מישהו מספר שאולי מגיעות לניצול שואה עוד תשע שעות סיעוד בכל שבוע. מתחילים לבדוק ומגלים שהתמונה מורכבת יותר: השעות אינן מגיעות מביטוח לאומי, בחלק מהמקרים מקבלים תשלום במקום שעות, ויש כמה גופים שונים שמעורבים בתהליך.

ובתוך כל הבירוקרטיה נשארת שאלה חשובה לא פחות: מי ייכנס הביתה ויטפל באדם עצמו?

הזכאות היא רק ההתחלה. כדי שהסיוע באמת יעזור, צריך להבין מה מגיע, לוודא שהוא ממומש, ואז להתאים את הטיפול לאדם שיש לו הרגלים, העדפות, שפה וסיפור חיים משלו. כשמדובר בניצולי שואה, לסיפור החיים הזה עשויה להיות משמעות מיוחדת גם באופן שבו מקבלים עזרה בבית.

בקצרה: מה יכול להגיע לניצול שואה סיעודי?

לצד גמלת הסיעוד הרגילה מביטוח לאומי, ניצולי שואה שעומדים בתנאים מסוימים עשויים להיות זכאים לסיוע נוסף.

• במקרים המתאימים ניתן לקבל 9 שעות סיעוד שבועיות נוספות, מעבר לגמלת הסיעוד של ביטוח לאומי.
• בהתאם לרמת הזכאות ולאופן שבו מתקבלת גמלת הסיעוד, הסיוע עשוי להינתן כשעות טיפול או כתשלום כספי.
• קיימים מסלולי תשלום נוספים גם לחלק מהניצולים שאינם עומדים בתנאים לקבלת 9 שעות מלאות.
• ניצולים שאינם מקבלים עדיין גמלת סיעוד ונקלעו למשבר רפואי או השתחררו מאשפוז עשויים להיות זכאים לסיוע זמני בבית.

לפי ביטוח לאומי, תוספת הסיעוד ניתנת בנוסף לשירותי הסיעוד או לקצבת הסיעוד שכבר מתקבלים, ולא במקומם.

התנאים משתנים ממסלול למסלול, ולכן כדאי להתייחס למספרים ולתנאי הזכאות כנקודת התחלה לבירור ולא כהחלטת זכאות אישית.

מי נחשב ניצול שואה לצורך הזכאות לסיעוד?

כשבני המשפחה אומרים שהורה הוא ניצול שואה, מבחינתם המשמעות ברורה. מבחינת מערכת הזכויות, לפעמים צריך לדעת קצת יותר: באיזה מסלול הוא מוכר ומאיזה גוף הוא מקבל תגמולים או הכרה.

לצורך תוספת הסיעוד, ביטוח לאומי מציין בין מסלולי ההכרה את הרשות לזכויות ניצולי השואה, ועידת התביעות והכרה לפי חוק הפיצויים הפדרלי הגרמני, BEG.

לא צריך להכיר את כל החוקים כדי להתחיל. כן כדאי למצוא מסמך שמראה מאיזה גוף מתקבלים התגמולים או מכוח איזה מסלול קיימת ההכרה, משום שהפרט הזה יכול להיות משמעותי בהמשך.

למה חשוב לדעת באיזה מסלול ההורה מוכר?

שני אנשים יכולים להיות ניצולי שואה, להיות בגיל דומה ואפילו להתמודד עם מצב תפקודי דומה, ועדיין לקבל זכויות שונות.

הסיבה היא שחלק מהזכויות קשורות לא רק למצב הסיעודי, אלא גם למסלול ההכרה. לכן המשפט "השכנה של אמא מקבלת את זה" אינו תמיד מספיק כדי לדעת שגם לאמא מגיע אותו סיוע.

אם אינכם יודעים באיזה מסלול ההורה מוכר, כדאי להתחיל מאיסוף המכתבים, אישורי הקצבאות והמסמכים שכבר קיימים בבית. לא פעם התשובה נמצאת שם עוד לפני שמתחילים לבצע פניות חדשות.

תוספת שעות לניצולי שואה: מה מקבלים מעבר לביטוח לאומי?

אחת הזכויות המשמעותיות ביותר בתחום הסיעוד לניצולי שואה היא האפשרות לקבל תוספת קבועה של שעות טיפול. משפחות רבות שומעות עליה כ"תשע השעות של ניצולי השואה", אבל כדאי לדעת למי הן מיועדות ואיך הן מתחברות לטיפול שכבר קיים.

העיקרון פשוט: כאשר מתקיימים התנאים לקבלת תוספת שעות סיעוד לניצולי שואה, מדובר בתוספת לגמלת הסיעוד מביטוח לאומי. המשפחה אינה צריכה לוותר על שעות קיימות כדי לקבל אותה.

למי מיועדות 9 השעות הנוספות?

אחד המסלולים המרכזיים מיועד לניצולי שואה שנקבעו להם לפחות 6 נקודות במבחן התלות והם מקבלים גמלת סיעוד מלאה. כאשר תוכנית הטיפול שלהם כוללת טיפול אישי בבית, הם עשויים לקבל 9 שעות טיפול שבועיות נוספות.

קיימים מסלולים רלוונטיים גם למקבלי קצבת שירותים מיוחדים בשיעור המזכה ולמקבלי "עזרת הזולת" ממשרד הביטחון בהיקף שנקבע, בכפוף לתנאים נוספים.

המספר "9 שעות" מוכר מאוד, אבל הוא אינו כלל אוטומטי לכל ניצול שואה. רמת התלות, סוג הגמלה ומסלול ההכרה הם חלק מהתמונה.

איפה אפשר לממש את שעות הסיעוד?

תוספת השעות מיועדת לטיפול בבית. היא אינה ניתנת למי ששוהה במוסד סיעודי או בבית אבות, וגם לא במחלקה סיעודית או במחלקת תשושים בדיור מוגן.

למשפחות רבות יש לכך משמעות מעשית גדולה. כאשר המטרה היא לאפשר להורה להמשיך לחיות בסביבה המוכרת לו, שעות נוספות יכולות להרחיב את היקף הטיפול הסיעודי בבית ולעזור ליצור שגרה יציבה יותר לאורך השבוע.

לפעמים התוספת מאפשרת להוסיף זמן לעזרה ברחצה ובהתארגנות. במקרים אחרים היא מאפשרת לפזר את הטיפול על פני יותר ימים, להפחית מעט את העומס מבני המשפחה או לתת מענה בשעות שבהן ההורה מתקשה במיוחד.

כלומר, השאלה אינה רק כמה שעות רשומות בזכאות, אלא איך להשתמש בהן כך שיתאימו לשגרת החיים בבית. אצל חלק מהמשפחות תוספת השעות נותנת מענה מספק, ואצל אחרות מגיע שלב שבו כמה שעות טיפול ביום כבר אינן מספיקות. במצב כזה אפשר לבדוק האם יש צורך בנוכחות רחבה יותר באמצעות עובד זר לסיעוד.

האם צריך להגיש בקשה לקבלת התוספת?

במקרים שבהם הזכאות מבוססת על נתוני גמלת הסיעוד של ביטוח לאומי, קיים ממשק שבאמצעותו מועבר מידע על זכאים. לעומת זאת, מקבלי שר"ם ומקבלי "עזרת הזולת" נדרשים למסור את הטפסים והמסמכים הרלוונטיים.

גם כאשר ההליך אמור להתבצע ללא בקשה יזומה מצד המשפחה, לא כדאי להניח שהכל כבר הסתדר רק משום שהזכאות קיימת על הנייר. אם ההורה עומד לכאורה בתנאים אך השעות אינן מופיעות בפועל, כדאי לברר מול חברת הסיעוד או הגוף המטפל.

זה בדיוק הפער שיכול להיווצר בין זכאות לבין מימוש: לפעמים המשפחה אינה צריכה לנהל הליך מורכב, אבל היא כן צריכה לדעת שהזכות קיימת ולבדוק שהיא אכן נכנסה לתוכנית הטיפול.

גמלת סיעוד בכסף לניצולי שואה: מתי מקבלים שעות ומתי תשלום?

המונח גמלת סיעוד בכסף לניצולי שואה יכול ליצור רושם שכל משפחה מקבלת בחירה פשוטה: לקחת תשע שעות או להמיר אותן בכסף. בפועל, זה לא עובד בדיוק כך.

צורת הסיוע נקבעת לפי נתוני הזכאות ולא רק לפי העדפת המשפחה.

כאשר תוכנית הסיעוד כוללת טיפול אישי בבית

לפי ביטוח לאומי, ניצול שואה עם 6 נקודות תלות ומעלה, שמקבל גמלת סיעוד מלאה ובתוכנית הטיפול שלו נקבעו שעות לטיפול אישי בבית, יקבל במסגרת הזכאות המתאימה 9 שעות טיפול נוספות בשבוע.

במצב כזה התוספת יכולה להשתלב בשירות שכבר ניתן בבית, ולכן כדאי לחשוב לא רק על מספר השעות אלא על הפריסה שלהן ועל הצרכים שהשתנו מאז שנבנתה תוכנית הטיפול המקורית.

כאשר הזכאות ניתנת במסלול כספי

יש מצבים שבהם הסיוע משולם ישירות לחשבון הבנק.

לדוגמה, כאשר נקבעו לפחות 6 נקודות תלות ומתקבלת גמלת סיעוד מלאה, אבל תוכנית הסיעוד אינה כוללת שעות לטיפול אישי בבית אלא שירותים אחרים, ביטוח לאומי מציין כי התוספת עשויה להינתן כתשלום חודשי.

גם ניצולי שואה עם 5 או 5.5 נקודות תלות שמקבלים גמלת סיעוד מלאה עשויים להיות זכאים לתשלום חודשי, וכן קיימים מסלולים מסוימים למי שמקבלים גמלה מופחתת בשל הכנסות.

ומה לגבי מי שלא עומד בתנאים לקבלת 9 שעות?

גם כאן לא כדאי לעצור את הבירור מוקדם מדי.

ניצולי שואה שנקבעו להם 1.5 או 2 נקודות תלות ואינם מקבלים גמלת סיעוד עשויים, בכפוף לתנאים ולמבחן הכנסות, להיות זכאים לתשלום חודשי.

לכן משפחה ששמעה "לא מגיעות תשע שעות" לא צריכה להסיק בהכרח שאין שום סיוע נוסף.

הסכומים הכספיים ושווי שעות הסיעוד מתעדכנים מעת לעת. לפני שמקבלים החלטה או מסתמכים על סכום מסוים לצורך תכנון הטיפול, מומלץ לבדוק את הנתון העדכני מול ביטוח לאומי, הרשות לזכויות ניצולי השואה או הגוף המשלם.

ביטוח לאומי, הרשות, ועידת התביעות והקרן: מי אחראי על מה?

אחד הדברים שמקשים על משפחות הוא שהטיפול בהורה מתנהל במקום אחד, אבל הזכויות מגיעות מכמה מערכות שונות.

ביטוח לאומי קובע את גמלת הסיעוד, גוף אחר עשוי להיות אחראי להכרה כניצול שואה, המימון לתוספת יכול להגיע דרך מסלול נוסף, והסיוע עצמו מתבצע לעיתים באמצעות הקרן לרווחת נפגעי השואה.

לא צריך ללמוד את המבנה הארגוני בעל פה. מספיק להבין את התפקיד של כל גוף כדי לדעת לאן לפנות כשמשהו חסר.

ביטוח לאומי

ביטוח לאומי הוא נקודת המוצא של גמלת הסיעוד הרגילה. שם נקבעת הזכאות לגמלת סיעוד, רמת התלות ותוכנית השירותים במסגרת חוק הסיעוד.

מספר נקודות התלות ואופן קבלת הגמלה הם גם נתונים שמשפיעים על חלק מזכויות הסיעוד הנוספות לניצולי שואה.

הרשות לזכויות ניצולי השואה

הרשות לזכויות ניצולי השואה מטפלת בהכרה ובמגוון תגמולים והטבות לניצולי שואה. בחלק ממסלולי הסיעוד היא גם אחד הגופים שמממנים את הסיוע הנוסף.

אם הבעיה אינה בגמלת הסיעוד עצמה אלא בהכרה או בזכות הנובעת ממעמדו של ההורה כניצול שואה, הרשות עשויה להיות הכתובת הרלוונטית.

ועידת התביעות

ועידת התביעות מנהלת ומממנת זכויות ותוכניות שונות לניצולי שואה מכוח הסכמים עם ממשלת גרמניה. גם בתחום הסיעוד יש מסלולים שבהם המימון מגיע דרכה.

לכן משפחה יכולה לראות בפועל טיפול שניתן דרך חברת סיעוד, אף שהמקור התקציבי לשעות הנוספות שונה מהמקור של השעות המגיעות מביטוח לאומי.

הקרן לרווחת נפגעי השואה

הקרן לרווחת נפגעי השואה, שלעיתים מחפשים אותה פשוט בשם קרן ניצולי שואה, מפעילה בפועל תוכניות סיוע שונות ומשמשת ספק לביצוע תשלומים לחברות הסיעוד עבור הרשות וועידת התביעות.

לכן משפחה שמחפשת מידע על סיעוד נפגעי שואה עשויה להגיע פעם לביטוח לאומי, פעם לרשות ופעם לקרן, אף שהכל קשור בסופו של דבר לאותה שגרת טיפול בבית.

אז למי פונים בפועל?

במקום להתחיל בטלפונים לכל הגופים, כדאי קודם לזהות מה בדיוק חסר.

אם כבר קיימת גמלת סיעוד ונקבעה רמת תלות גבוהה, בודקים האם תוספת השעות או התשלום הנוסף ממומשים.

אם ההורה מקבל שר"ם או עזרת הזולת, בודקים את מסלול הפנייה הייעודי ואת המסמכים הדרושים.

אם עדיין אין זכאות לגמלת סיעוד אבל חלה הידרדרות פתאומית, כדאי לבדוק האם קיים סיוע קצר מועד.

ואם בכלל לא ברור מכוח איזה מסלול ההורה מוכר כניצול שואה, מתחילים משם. בירור אחד נכון בתחילת הדרך יכול לחסוך הרבה פניות שאינן מגיעות לכתובת הנכונה.

סול"ם: סיוע זמני אחרי אשפוז או בזמן משבר בבית

לא כל צורך סיעודי מתפתח בהדרגה.

לפעמים אדם עצמאי יחסית נופל, עובר אשפוז וחוזר הביתה כשהוא חלש הרבה יותר. לפעמים אין אשפוז בכלל, אבל מחלה או משבר חדש משנים בתוך זמן קצר את היכולת להתקלח, להתלבש, להכין אוכל או להישאר לבד.

במצבים כאלה המשפחה עלולה למצוא את עצמה בתקופת ביניים: כבר יש צורך אמיתי בעזרה, אבל עדיין אין גמלת סיעוד קבועה.

לשם כך מפעילה הקרן לרווחת נפגעי השואה מסלולים של סיוע סיעודי לניצולי שואה לטווח קצר, במסגרת תוכניות סול"ם לאחר אשפוז ובקהילה.

סול"ם לאחר אשפוז

ניצול שואה שאינו מקבל גמלת סיעוד או קצבאות סיעודיות אחרות ועומד בתנאים הנדרשים עשוי לקבל סיוע של עד 50 שעות טיפול לאחר שחרור מאשפוז, למשך תקופה של עד חודשיים.

את הבקשה כדאי להעלות כבר במהלך האשפוז או בסמוך לשחרור, באמצעות העובד הסוציאלי בבית החולים.

המטרה היא ליצור גשר לתקופה שבה האדם חוזר הביתה וזקוק לעזרה מיד, במקום להשאיר את המשפחה להתמודד לבדה עד לסיום תהליכים אחרים.

סול"ם בקהילה

האפשרות הפחות מוכרת היא שלא תמיד צריך אשפוז כדי לבדוק זכאות לסיוע קצר מועד.

גם ניצול שואה שחי בקהילה ונקלע למצב חדש של חולי או משבר עשוי להיות זכאי לסיוע של 50 שעות, אם הוא עומד בתנאים ואינו מקבל את הקצבאות או שעות הסיוע שנקבעו בתוכנית. נדרשת גם המלצה של גורמי מקצוע.

זה יכול להיות משמעותי במיוחד כאשר המשפחה מרגישה שהמצב השתנה "מהיום למחר", אבל עדיין אין מעטפת קבועה.

איך מתחילים את הבדיקה?

לאחר אשפוז, כדאי לדבר עם העובד הסוציאלי בבית החולים לפני החזרה הביתה.

כאשר המשבר מתרחש בקהילה, אפשר להתחיל דרך העובדת הסוציאלית או הגורם המקצועי המטפל ולברר האם המצב מתאים למסלול.

גם כאן כדאי לפעול מוקדם. סיוע קצר מועד נועד בדיוק לתקופה שבה השינוי כבר קרה ועדיין אין פתרון סיעודי קבוע.

מעבר לזכאות: איך מתאימים טיפול סיעודי לניצול שואה?

אפשר למצות כל זכות ועדיין לגלות שהטיפול בבית אינו עובד.

מטפל יכול להגיע בזמן, לבצע את כל המשימות שנקבעו ולהיות אדם מסור, ובכל זאת לא להצליח ליצור תחושת ביטחון אצל המטופל. אצל ניצולי שואה, ובמיוחד כאשר קיימת ירידה קוגניטיבית, היכרות עם סיפור החיים ועם הדברים שמרגיעים או מעוררים מצוקה יכולה להיות חלק משמעותי מאיכות הטיפול.

מחקר שעסק בטיפול באנשים מבוגרים עם דמנציה שחוו את השואה מצא כי היכרות עם סיפור החיים אפשרה לצוותים להתאים את הטיפול ולהימנע טוב יותר מטריגרים שליליים. המחקר הדגיש גם את הצורך בגמישות ובהתאמה לאדם ולא רק לאבחנה הרפואית.

כשהעבר חוזר לתוך ההווה

דמנציה משפיעה על הזיכרון, על ההתמצאות ועל האופן שבו אדם מפרש את מה שקורה סביבו. אצל מי שנושא זיכרונות מטראומה קשה, לפעמים סיטואציה שמבחוץ נראית יומיומית יכולה לקבל משמעות אחרת לגמרי.

רחצה, למשל, היא פעולה שגרתית מבחינת המטפל. מבחינת האדם שמקבל את העזרה היא יכולה להיות רגע של חשיפה, אובדן שליטה או בלבול. דלת שנסגרת, קול חזק במסדרון, תחושת רעב או אדם לא מוכר שנכנס לבית יכולים אצל חלק מהניצולים לעורר אי-שקט או פחד.

אין רשימה אחת של "טריגרים של ניצולי שואה", ולא נכון להניח שכל מי שחווה את השואה יגיב באותו אופן. אנשים שונים חוו דברים שונים, התמודדו בדרכים שונות וחיו חיים שלמים מאז.

הגישה הנכונה מתחילה בסקרנות ובתשומת לב: מתי האדם רגוע יותר? באילו מצבים הוא נעשה חסר מנוחה? האם יש פעולה מסוימת שמעוררת התנגדות? מה בדרך כלל עוזר לו לחזור לתחושת ביטחון?

להכיר את האדם לפני שמתחילים לטפל בו

המידע החשוב ביותר שהמשפחה יכולה להעביר למטפל אינו בהכרח רפואי.

כדאי לספר באיזו שפה ההורה מרגיש הכי בנוח, איך נראה סדר היום שהוא רגיל אליו, מה הוא אוהב לאכול, מתי הוא מעדיף להתרחץ, אילו פעולות הוא עדיין רוצה לבצע בעצמו ומה חשוב לו במיוחד לשמור בשליטתו.

לפעמים גם פרטים שנראים קטנים עושים הבדל גדול. אדם שהיה רגיל כל חייו להתלבש לפני ארוחת הבוקר עשוי להתנגד מאוד לניסיון לשנות את הסדר. מי שמקפיד על אוכל מסוים או על שעות קבועות יכול להרגיש שמשהו בסיסי נלקח ממנו כאשר השגרה משתנה ללא הסבר.

לא צריך למסור למטפל את כל סיפור חייו של ניצול השואה. כן כדאי לתת לו מספיק הקשר כדי להבין את האדם שמולו.

ההבדל הזה משמעותי: במקום לפרש התנגדות כ"עקשנות", אפשר לנסות להבין מה עורר אותה ומה אפשר לעשות אחרת בפעם הבאה.

רציפות בטיפול יוצרת תחושת ביטחון

כניסה של מטפל לבית היא שינוי משמעותי גם לאדם שלא חווה טראומה. אדם זר נמצא פתאום במרחב הפרטי ביותר, נוגע בחפצים, עוזר ברחצה, מכין אוכל ולעיתים נמצא בבית שעות רבות.

ככל שניתן לשמור על מטפל קבוע, סדר יום צפוי ותיאום ברור עם בני המשפחה, כך קל יותר לבנות היכרות ואמון.

רציפות חשובה במיוחד כאשר קיימת דמנציה. אדם שכבר מתקשה לזכור אנשים או להבין מדוע הם נמצאים בביתו עשוי להתקשות עוד יותר כאשר המטפלים מתחלפים לעיתים קרובות.

גם כאשר חייבים לבצע שינוי, אפשר לנסות להכין אליו את האדם, להציג את המטפל החדש בצורה רגועה ולשמור ככל האפשר על חלקים מוכרים בשגרת היום. כאשר בונים טיפול סיעודי בבית לניצולי שואה, הרציפות הזאת יכולה להיות חלק משמעותי מההתאמה ולא רק עניין של נוחות.

מה כדאי לחפש במטפל או מטפלת?

אין תכונה אחת שהופכת אדם ל"מטפל מתאים לניצולי שואה". ההתאמה נוצרת משילוב של אופי, תקשורת והיכולת ללמוד את האדם שמקבל את הטיפול.

סבלנות חשובה, אבל גם היכולת לא למהר לקחת שליטה. כדאי לחפש אדם שיודע להקשיב למשפחה, לשים לב לשינויים בהתנהגות ולכבד הרגלים גם כאשר הם אינם הדרך שבה הוא עצמו היה עושה את הדברים.

גם לשפה יכולה להיות משמעות. אצל אדם עם ירידה קוגניטיבית, שפה שדיבר בילדות או בצעירותו עשויה לפעמים להיות נגישה יותר משפה שנרכשה מאוחר יותר. התאמה טובה של מטפלת סיעודית יכולה לכן להיות קשורה גם ליכולת לנהל תקשורת פשוטה, רגועה ומוכרת.

ומעל הכל, כדאי לתת להתאמה זמן. מטפל טוב אינו רק מי שיודע לבצע פעולות סיעודיות. הוא אדם שיכול בהדרגה להפוך מנוכחות זרה בבית לדמות מוכרת ובטוחה בשגרת היום.

ניצולי שואה שמקבלים רנטת BEG: למה מסלול ההכרה חשוב במיוחד במקרה של דמנציה?

מסלול BEG הוא דוגמה טובה לכך שהמילים "ניצול שואה" אינן מספרות לבדן את כל סיפור הזכויות.

מדובר בניצולי שואה שמקבלים קצבת בריאות מגרמניה מכוח חוק הפיצויים הפדרלי הגרמני. למסלול הזה יש זכויות והסדרים משלו, ובמקרה של דמנציה קיימים הבדלים שכדאי להכיר.

ההבדל בין מימון טיפול בבית למימון מוסדי

פסק דין של בית המשפט העליון עסק בניצולי שואה המקבלים רנטת בריאות לפי BEG ובמימון אשפוז במוסד סיעודי בשל דמנציה.

לפי פסק הדין, מקבלי רנטת BEG אינם זכאים להשתתפות של הרשות לזכויות ניצולי השואה במימון אותו אשפוז מכוח המסלול שניתן לניצולים המקבלים תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. מדובר בהבדל בין הסדרי הזכויות של שני מסלולים שונים, ולא בקביעה שלניצול אין אפשרות לקבל סיוע סיעודי אחר.

לכן כאשר אדם מתמודד עם דמנציה, כדאי לדעת מכוח איזה מסלול הוא מקבל את תגמוליו לפני שמסיקים מה בדיוק ניתן למימון.

קיימים גם מסלולי סיוע ייעודיים למקבלי BEG

התמונה אינה מסתיימת באותו פסק דין.

בשנים האחרונות נוספו למקבלי רנטת BEG הטבות ותשלומים נוספים, וקיים גם סיוע ייעודי למקבלי הרנטה שמתמודדים עם דמנציה, אלצהיימר או ירידה קוגניטיבית חמורה.

הזכויות במסלול הזה השתנו והתרחבו לאורך השנים, ולכן מידע ישן שמצאה המשפחה באינטרנט או מסמך מלפני כמה שנים לא תמיד משקפים את המצב הנוכחי.

למה לא כדאי להסיק מהזכאות של משפחה אחרת?

זה אחד המקומות שבהם עצה מחבר או מקרוב משפחה עלולה לבלבל.

ייתכן שהם מכירים ניצול שואה עם דמנציה שקיבל השתתפות מסוימת, אבל ההכרה שלו נעשתה מכוח חוק אחר. מצד שני, משפחה שקיבלה בעבר תשובה שלילית עשויה לא לדעת שבינתיים נפתח מסלול סיוע נוסף.

לכן כאשר יש גם דמנציה וגם רנטה מגרמניה, כדאי לבצע בדיקה נקודתית ועדכנית ולא להסתפק בכלל אצבע.

איך מתחילים בפועל? 4 צעדים למשפחה

אחרי כל הגופים, הנקודות והמסלולים, קל להרגיש שצריך להיות מומחים לזכויות כדי להבין מה לעשות. בפועל אפשר לפרק את הבירור לארבע שאלות פשוטות יחסית.

1. מבררים באיזה מסלול ניצול השואה מוכר

התחילו מהמסמכים שכבר קיימים.

חפשו מכתבים מהרשות לזכויות ניצולי השואה, ועידת התביעות או רשויות הפיצויים בגרמניה. בדקו מאיזה גוף מתקבל התשלום הקבוע ומה כתוב בכותרת האישור.

אם לא מצליחים להבין את המסלול מתוך המסמכים, אפשר לפנות לגוף הרלוונטי ולבקש הבהרה.

2. בודקים את הזכאות הסיעודית הקיימת

כדאי לדעת מה קורה היום, לפני שבודקים מה אפשר להוסיף.

מהי רמת גמלת הסיעוד? כמה נקודות תלות נקבעו? האם הגמלה מלאה או מופחתת? האם היא מתקבלת בשעות טיפול, בכסף או בשילוב של שירותים?

את מספר נקודות התלות ניתן לראות גם באזור האישי של ביטוח לאומי.

3. בודקים איזו תוספת מתאימה למצב

עכשיו אפשר לחבר בין שני החלקים.

ייתכן שמגיעות 9 שעות סיעוד נוספות. ייתכן שהזכאות היא לתשלום כספי. אם ההורה אינו מקבל עדיין גמלת סיעוד אבל עבר אשפוז או חווה משבר חדש, ייתכן שדווקא סול"ם הוא המסלול שצריך לבדוק כרגע.

המטרה בשלב הזה אינה להכיר כל זכות אפשרית, אלא לזהות את המסלול שנוגע למצב הנוכחי של ההורה.

4. מתאימים את הטיפול לאדם

אחרי שמבינים כמה עזרה אפשר לקבל, מגיעה החלטה אחרת לגמרי: איך העזרה הזאת תיראה בבית.

אילו שעות ביום הן הקשות ביותר? במה ההורה באמת זקוק לעזרה? מה הוא עדיין יכול ורוצה לעשות בעצמו? באיזו שפה נכון לדבר איתו? וגם מה היקף הנוכחות שנדרש בפועל: האם מספיק טיפול של כמה שעות ביום, או שהמצב כבר מצריך נוכחות רחבה יותר. במקרים כאלה כדאי להבין את ההבדלים בין מטפל זר או מטפל ישראלי, משום שכל אפשרות מתאימה לצרכים ולשגרת חיים אחרת.

התאמה טובה מתחילה בצרכים התפקודיים, אבל אינה נגמרת שם. היא צריכה להתחשב גם באופי, בהרגלים ובקשר שנוצר בין המטפל לבין האדם שמקבל את העזרה.

במתן חן אנחנו מלווים משפחות בתהליכי סיעוד ועוזרים להתאים את פתרון הטיפול למצב בבית. כאשר מדובר בניצול שואה, חשוב לנו להכיר לא רק את הזכאות אלא גם את האדם, את השגרה שלו ואת הדברים שהמשפחה יודעת שעוזרים לו להרגיש בטוח.

שאלות נפוצות